נטלי הייתה בת 18 כשהכל התחיל, בתקופה הכי עמוסה בחייה, בגרויות, חבר ראשון, חברים, ההדרכה

בצופים, ההכנות לצבא, הריבים בבית ומה לא... היא הייתה בחורה נורמטיבית (אם יש דבר כזה), חכמה,

מוצלחת בלימודים, נראתה טוב ותמיד הייתה מוקפת באנשים סביבה. 

נטלי ניסתה להתמודד עם הלחץ הרב בחיה והקשיים, בעיקר עם המצוקה בבית, הריבים בין ההורים ועם

הבגרויות הרבות שנשארו לה. תמיד היא הייתה כזו של ציוני מאה. פחות מזה פשוט לא בא בחשבון.

נטלי הרגישה שהיא חייבת להיות הכי טובה, תמיד ובכל מחיר. בבית ספר, בפעולות בצופים וגם בבית,

בעיקר כאשר חשה את ההשוואה האכזרית שעושים הוריה אל אחיה הגדול, הטייס המוכשר, שהכל בא לו

בקלות בחיים. והיא? תמיד הרגישה שכל מה שתעשה לא יהיה טוב מספיק, כי זו היא, פשוט לא טובה.

לא מספיק ולא בכלל. וכדי להוכיח לעצמה ולכל מי שנמצא סביבה שהיא יכולה להיות הכי טובה ויכולה

סוף סוף לחוש שליטה מלאה על חיה, היא מצאה נחמה למצוקה שלה דרך האוכל. כלומר, דרך הפסקת

האוכל. נטלי הייתה במידה 38, לפעמים 40, כשהחליטה שהיא שמה לעצמה כמטרה לרדת ולרדת,

וכשהיא מציבה לעצמה מטרות, כרגיל, היא עומדת בהן תמיד ובכל מחיר. וככה לאט לאט, היא הפסיקה לקחת את הסנדוויץ' שאמא הייתה מכינה לה, ואז חזרה לקחת והייתה זורקת אותו בדרך לבית הספר כדי למנוע פיתויים. ואז ארוחת הבוקר ירדה מהתפריט וכך לאט לאט הצטמצמה האכילה כולה, פירור אחר פירור הולך ונעלם, ונטלי ביחד איתו.

שלא תבינו לא נכון, כמות המחמאות שנטלי קיבלה בבית הספר ואפילו מההורים הייתה עצומה ומעוררת השראה. "את מדהימה! איך עשית את זה? מה הסוד שלך? איך רזית!!!" ונטלי הרגישה שהיא על דרך המלך וחייבת להמשיך עד בלי די. גם כשירדה במשקל בצורה דרסטית, היא לא הצליחה לראות זאת והמשיכה לראות רק את הפגמים, בדיוק את מה שהוביל אותה כל החיים לחשוב שהיא פשוט לא מספיק טובה, כזו היא. והיום, היא גם לא מספיק רזה. 

נטלי המשיכה לאתגר את הגוף, להתעלל ולרסק אותו במשך כל שנייה בה היא נשמה תוך כדי שהיא עושה פעילות ספורטיבית מאומצת כדי לשרוף את מה שאולי במקרה בכל זאת ניתן לשרוף. ואז קרה הנורא מכל עבורה, היא איבדה שליטה. נטלי, זו ששליטה הייתה שמה השני, זו שהצליחה "לנצח" את הגוף שלה ואת הרצונות שלו ולהיות הכי טובה, פתאום נכשלה ואכלה מנת פסטה שהייתה במקרר. היא לא יכלה לסבול את התחושה וההרגשה של הפסטה שנמצאת אצלה בבטן, את התחושה הנעימה של שובע, והחליטה להחזיר לעצמה את השליטה על ידי הקאה יזומה. וככה זה המשיך. צום, אכילה, הקאה, ספורט וחוזר חלילה. היא כבר לא הייתה נטלי התמימה והמתוקה. חיה היו מלווים באינסוף שקרים, מזימות, החבאות והסתרות.

היא פתאום מצאה עצמה מרוחקת מהמשפחה, מהחברים, מבית הספר ובעיקר מעצמה. שום פעילות שבה לקחה חלק בעבר כבר לא עניינה אותה. בכל דקה במהלך היום והלילה, מהרגע שבו פתחה את עיניה בבוקר ועד הרגע שבו הלכה לישון, חשבה רק על אוכל ועל חישובי קלוריות. אלו היו חייה של נטלי. לא בית ספר, לא בגרויות, לא צופים ובטח שלא הצבא. אף חברה כבר לא התעניינה בה והחבר עזב אותה מזמן כי כבר לא יכול היה להתקרב אליה. ההורים שלה עכשיו ראו בה כישלון מתמיד, "עול על המשפחה" ופשוט אמרו לה שהיא חייבת להפסיק עם השטויות שלה ולהתחיל לאכול. "זה הכל בראש שלך, תפסיקי. את עושה את זה סתם כדי לקבל תשומת לב. פשוט תאכלי".

כך נמשכו חיה של נטלי במשך חצי שנה בה ניסו הוריה לקחת אותה בשלב מסוים לטיפול, אבל ללא הצלחה. נטלי רק האשימה אותם ואת העולם במצב שלה וסירבה בכל תוקף לקבל עזרה מקצועית. ביום שישי אחד, עם הכוחות המועטים שלה, עלתה נטלי על האוטובוס לבקר את סבתה, זו שתמיד אהבה אותה לא משנה מה. לידה באוטובוס ישבה מישהי שנראתה מבוגרת יותר ממנה בערך ב-6 שנים והתבוננה בה ללא הרף. "שלום, אני אפרת" אמרה לה. "נטלי...." לחשה והתבוננה בה בחדשנות. אפרת הייתה מאלו שמריחות הפרעת אכילה מקילומטרים, על פי המשקל, הלבוש, הפנים וההתנהגות. "את יודעת שעכשיו זה אולי נראה ומרגיש כמו גיהינום, אבל זה לא חייב להיות ככה". נטלי הרימה את הראש והתלבטה האם בא לה רק לקום ולברוח משם או להישאר ולדבר עם הבחורה המסתורית הזו שמסקרנת אותה. "איך את יודעת?" שאלה נטלי. "כי אני הייתי שם. אני סבלתי במשך 3 שנים בהן פשוט איבדתי את עצמי. את גופי ואת נפשי.... אבחנו אצלי אנורקסיה כשהייתי בת 16. אני מרגישה שאיבדתי את התקופה הכי יפה שלי, פשוט נעלמה מחיי. לא נהנתי משום דבר, לא התעניינתי בכלום, הפסקתי את הלימודים וכל הסביבה שלי פשוט ברחה ממני כאילו הייתי מצורעת. הייתי סגורה ומרוחקת גם מהמשפחה שלי ומכל מי שרק ניסה להתקרב אליי". נטלי הרגישה את הדופק החלש שלה עולה, את האדרנלין בגוף זועק ולא ידעה איך להגיב למשמע אוזניה. לראשונה בחיה מישהי באמת מסוגלת לתאר את מה שהיא מרגישה וחווה בדיוק.

"אבל אפרת... איך זה שאת נראית ככה היום?" שאלה נטלי. "איך ככה?" השיבה אפרת. "את יודעת... ככה, טוב. לא יודעת, מאושרת? עם כוחות?" הסבירה באופן מסויג נטלי. "כי אני פשוט הבנתי שאני לא לבד. שזו לא אשמתי ולא בגללי, וזו לא הבחירה שלי. אני הבנתי שכל מה שהחברה מנסה להגיד לי, זה פשוט לא נכון... אף אחד לא הבין מה יש לי ומה עובר עליי ולכולם היה נח לבקר מהצד, כולל ההורים שלי. למזלי, הייתה לי שכנה רגישה , שהבת שלה סבלה מהפרעת אכילה והיא הציעה לי להצטרף לקבוצה טיפולית, שבה גיליתי שאני לא לבד והתחלתי להפחית אשמה ולגלות יותר אחריות. מצאתי את המקום החי בי וחזרתי לעשות את הדברים שאהבתי. אפילו חזרתי לשיר בתקופה מסוימת, היית מאמינה?! קיבלתי כוחות וכלים להתמודד עם עצמי והבדידות שלי והצלחתי להשתלב חזרה במציאות. זה היה קשה כל כך.... אבל שווה כל כך....". אפרת הזילה דמעה והוציאה את הפלאפון שלה מהכיס, והראתה לנטלי תמונה של תינוקת מתוקה, שלווה וקטנה. "זו הבת שלי. היא התזכורת שלי כל יום, שהמאבק היה שווה את הכל". 

הכרוז באוטובוס בישר על התחנה הבאה, זו שמובילה את נטלי לביתה של סבתה. היא התבוננה באפרת, מוצפת מהסיפור שלה, הודתה לה וירדה מהאוטובוס. מאותו הרגע, היא לא יכלה להפסיק לחשוב על המקום בו היא נמצאת ועל המקום בו היא יכולה להיות. היא החלה לבכות ולראשונה מזה זמן רב, לא הייתה בטוחה האם הבכי מבטא רק מצוקה ועצב, או אולי פתאום שביב של תקווה והתרגשות.
-----------------------------------
למזלי, לי הייתה את ה"אפרת" שלי שתוכל לספר לי את סיפור הגבורה שלה, את התהליך המדהים, הקשה והבלתי נתפס של יציאה מן החושך את האור ותסלול לי את הדרך לתהליך ההחלמה הפרטי שלי.

-----------------------------------
נכתב על ידי המרכזת הקלינית של "קולי"